הצילום המלַנו מֶנטלי - נגעי האור בצילום של שרון ברקת
דורון רבינא
בסדרת תצלומים חדשה מפקירה שרון ברקת דמויות חיוורות עור, אדומות או צהובות שיער להיצרב במרחבים שטופי שמש. העור הבהיר, הריסים השקופים , המבט המסונוור עד עצימת עיניים, משרטטים זירה טעונה להכאיב בהקשרים פוליטיים, תרבותיים, לשוניים ואירוטיים. הצילום של שרון ברקת, שנקשר בעבר לסגנוּן של הפרוזאי, לחילוּן יומיומי של המושגים זוהַר, אופנה ויופי, שומט משהו מן ההידור שלו לטובת ערעור החזית החתומה של המראית.
הצילומים מתעמרים בציווי לשלמות, שלמות הגוף. מעטפת העור מצליחה לייצג סובייקט ספציפי אך נכשלת כמעטפת מגוננת, הרמטית. היא הופכת את המפגש עם החוץ לדימוי של דרמה של פגיעות, להיפגעות. במקום להציב גבול נחרץ, מופיע העור כחדיר ושברירי עד שקיפות, כחיץ לא מספק, לא בשל לחצוץ. לכן קל כל כך לחשוב על הגוף המופיע בתצלומים במונחים נפשיים. גם בתנוחות הנינוחות ביותר, תנוחות הרפיון של ה"פנאי", נחווה הגוף כמסתגל וכמתגונן, במן דריכות מלָנומית בה חולט אור השמש הבוהק את הגופים, ממית אך לא משחים.
התצלומים של ברקת מחוללים את המפגש בין "גוף" ו"חוץ" כאירוע שלא בעיתו, כדבר שאינו במקומו. לובנו המוקצן של הגוף מבקש צל ואין לו דבר עם האחיזה ב"מקום".להיפך, הלובן הזה הוא דימוי של הצורך להסתלק מזירת הצילום, דימוי של זמן קצוב, של התארחות מסוכנת במקום עוין. הצילום (כמדיום) שטבעו בורא תמיד דימוי סופי, הרמטי, מוחלט, הופך במקרה זה למסיכת מוות בלתי משתנה של ה'ארעיות'; כמו שתצלום של מהגר יהפוך תמיד גם ל"מולדת" (עבור הדימוי), כמו שפריים שכלא לתוכו הומלס על מדרכה יהפוך מיד למשכן קבע (של הדימוי).
התצלומים בוראים מעין "פוליטיקת מלַנין"(1) שקושרת את בהירות העור למושג 'זרות'. הם מזכירים כי ההתכה ההיסטורית של המונחים 'הגמוניה' ו'אשכנזיות' מדגישה את ה'התערות' ודוחקת אספקט מכונן לא פחות של 'גלות מתמדת'. דמותה של הזרות מתגלמת באמצעות הנגע על פני העור; ופני העור הן פני הסינוור המעוור, של מי שהוסט/הותק גיאוגרפית ותרבותית, צרוב בחטא, אל אור השמש הים תיכונית.
לא מדובר בכתב הגנה מתחטא על עריצותו של הלבן, כי אם בסיכּוך מנגנון הסעת האפשרויות והמשמעויות הקשורים במושג 'זהות'. התובענות הפוליטית של התצלומים טמונה בעיסוק שלהם ב'לובן' כרטט של התהוות המסרב להיחתם כסימן. על רקע איבון הסימן האשכנזי תחת תארי הדומיננטיות וההגמוניות התרבותיות, מייצרים התצלומים של ברקת את האשכנזיות כזירה ערה, זירה ש(עדיין) לומדת את עצמה כהפקר, כשיבוש תרבותי ,כסכסוך פנימי, כתודעה הומה במרחב ללא גוף. הלובן האשכנזי במפגש שלו עם השמש הצורבת הוא פניה של הדרמה האשכנזית הנוצרת ביחס (ובתוכו הניכור) שבין זהות ובין מרחב.
בתצלומים צורב אור השמש את העור וזורע בו גלקסיה לילית של שומות, נמשים ונקודות חן. זירת הליליות הזו, הנבראת לאורו של היום, הפוכה לזיהוי של מסתורין עם אופל, ועומק עם מחשכים. העקבות, הרמזים והסודות נפרשים בצילום שהוא יותר מכל גלוי פנים, צילום שמשרטט את קווי המתאר של יחסי גוף-תודעה, כמקום חשוף לכאורה, הנותן עצמו בישירות למבט ומציב בחזית מקסם שווא של נגישות. הפעולה הלשונית הכפולה שמממש התואר 'בהיר' -היפוכו של ה'סתום' מחד וה'כהה' מאידך (bright/ (clear הולמת את רטוריקת ההופעה שהצילום של ברקת נוקט בו: צילום שמתממש (כמו כפשע) "לאור היום" אך חפץ במסתורין.
המסתורין הזה מתממש כשהבוהק, המוארות המוחלטת, הם, דווקא הם, אלה שמייצרים דימוי מופקר, דימוי שהופקר, לשמש ולמבט (זירה שמימשו סופרים כמו אלבר קאמי , פאזוליני או דוד פוגל, לדוגמא; ואחרים, כמו ז'אן ז'נה, הפנו לה עורף מתוך זיהוי של האפל עם הלילי).
צילום שמסוכסך עם מושג ה'אור' הוא לא דבר של מה בכך, והדבר מסובך ומורכב מעבר לשעשועים הרמנוייטים שיקשרו את הרגישות לאור, את המושג חשיפת יתר ואת ה'שריפה' תוך הקבלה בין ה'עור' לנייר הצילום. צילום שקושר את קיומו של האור למושג 'נֶגע', מכיל אמביוולנטיות כלפי אקט ה'הופעה' ומימושו של דימוי. זהו צילום שנזהר מלחולל, עייף מלשקף, צילום שמשתהה ומהסס רגע לפני ההצטרפות אל השפע האינסופי של הדימויים. צילום שמתאר את המפגש של המושא הצילומי עם האור שמחולל אותו כהד של איסור. ואת ההופעה שלו כפוטנציאל לחטא.
(1) מלנין הוא פיגמנט, שחור או חום כהה, שנמצא בשיער, בעור ובעיניים. ייצור המלנין בעור מוגבר על-ידי פעולת אור השמש וגורם לשיזוף; כך מוגנות השכבות הפנימיות של העור מקרינת השמש.