© 2017 Sharon Bareket  All rights reserved

  • Pinterest - Black Circle
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle

שרון ברקת, בהירים בשמש. גלריה טבי דרזנר, נווה צדק

פברואר 1, 2009

רותי דיקרטור

שם התערוכה, במקרה זה, עושה חצי מהעבודה: בהירים בשמש. השם מארגן את הצילומים, מכנס אותם ומנמק אותם, וגם מבדיל אותם מכל כך הרבה צילומי נערים-ילדים אחרים שראינו בשנים האחרונות. שרון ברקת הציגה כבר בעבר צילומי ילדים וילדות, יש לה גם עבר של צלמת אופנה. עכשיו, לאחר הפסקה של מספר שנים, היא חוזרת עם צילומי ילדות ונערות, אם צעירה אחת ונער אחד, כולם ג’ינג’ים או בלונדינים, מול השמש הקופחת. הם מבוימים קלות, או לפחות נראים כאילו בוימו קלות: חלקם נראים כאילו בוימו בחובבנות מכוונת, כפי שנערות עשויות לביים את עצמן לצילומי אופנה.

עורם של המצולמים צרוב, מנומש, אדום או ורוד, עיניהם מצומצמות או עצומות מול השמש, הבהירות שלהם הופכת אותם לפגיעים ולא עמידים, הם נראים כמו דוגמאות לזן נכחד בתנאי סכנה. הריסים השקופים, הנמשים, ורדרדות העור, כל אלה על רקע אור התכלת העזה, מבהירים: ענוגים מדי, לא מתאימים לסביבה. בסכנת הכחדה. הבהירות, שבדרך כלל נתפשת כערך מובהק של יופי, מופיעה כאן כסימן לחולשה, עדות  לחוסר התאמה וחוסר שייכות.

 בין צילומי הדיוקן תלתה ברקת שני תצלומים שחורגים משורת הדיוקנאות: באחד מהם רואים בית קטן בזיכרון יעקב, בשעת בין ערביים; הצילום טבול באפילה, רק שני חלונות הבית מוארים. התצלום השני, גדול ופתייני, מתבונן מקרוב על צמח אלוורה: עלים בשרניים, ירוקים, דוקרניים וחושניים. גם עליהם קופחת השמש, אבל ישנם איזורי צל בין העלים. לתוך התערוכה הורדרדה-צהבהבה זורקים שני הצילומים הכהים כתמי צבע בגוני ירוק ושחור, ומאפשרים להביט על המכלול כעל סידור צורני צבעוני. זה נחמד: האפשרות לבטל את הסיפוריות ואת הקונקרטיות של הדמויות, ולהחיל על התערוכה כולה מבט פורמליסטי – בהיר מול כהה. שני התצלומים הכהים מדגישים את העדר הצל במרבית התצלומים האחרים, כמו למשל בצילום הנער הגי’ינג’י – מנומש בכל גופו, יושב מול הים – שהוא אחד התצלומים הבולטים והמרכזיים בתערוכה. העדר הצל כה מובהק עד שנדמה כאילו גופו של הנער גזור ומודבק על רקע הים והשמיים. מפת הנמשים (והפצעונים) על פניו ועל גופו הופכת למעין מפה טופוגרפית.

כאמור, העיסוק בנעורים הוא תמה רווחת באמנות השנים האחרונות. בתחום הצילום מוכר במיוחד הפרויקט המתמשך של רינקה דייקסטרה ( Rineke Dijkstra) ההולנדית, המצלמת נערים ונערות ברחבי העולם. הבהירים של שרון ברקת, בבגדי ים או על שפת הים, אינם יכולים שלא להזכיר את הנערים והנערות ממזרח אירופה של דייקסטרה, עומדים על החוף, בבגדי ים. אצל דייקסטרה חוסר הנוחות של המצולמים קשור לגוף עצמו, לחוסר הנינוחות של הנערים הצעירים עם גופניותם-מיניותם; המצולמים של שרון ברקת נראים נינוחים למדי עם גופם, זהו חוסר השייכות שלהם לסביבה ולאקלים שיוצר את אי הנוחות של הצילום. עוד עולים בזיכרון צילומי הילדות של לורטה לאקס (Loretta Lux) הגרמניה –  הילדות שלה מבוימות חזיתית, לאקס משנה את הרקע ומעבדת את הצילום במחשב. הדמיון ללאקס בולט במיוחד בצילום נפלא של נערה עצומת עיניים, יושבת על ספסל בשמש, עם שיער זהב-אדום ארוך. לבנבנה, שקופה, מלאכית.

לנוכח כל הנערות המג’ונג’נות אי אפשר שלא לחשוב על שרון ברקת עצמה, אב-טיפוס של בהירה בשמש.

הצילומים מקבלים מעמד של מעין תחליפי דיוקן עצמי שלה, פירוק האני להרבה בהירות קטנות.

  אבל העניין העקרוני בתערוכה (לא כל הצילומים מוצלחים באותה מידה, המכלול הוא המשמעותי) נובע מעצם העיסוק בדיוקן, בחירה שאינה מובנת מאליה בצילום הישראלי של השנים האחרונות. הצילום הישראלי התמקד מאז שנות התשעים בצילום הנוף והמרחב הציבורי, מעטים הצלמים שהתעניינו בדיוקן (אורי גרשוני ושי איגנץ הם היוצאים מן הכלל הבולטים בהקשר זה בתקופה האחרונה). צילומי החוץ הישראלי הפכו לפרויקט סדרתי מתמשך של תיעוד המקום – טבע, עיר, אדריכלות, גבולות, כבישים, חומות וכו’. הפורמט הרוחבי, במקרים רבים פנורמי, הפך לפורמט הצילום הרווח. הבהירים בשמש של שרון ברקת מצטרפים אף הם לתיעוד המקום, אבל באמצעות דמויות אנשים: זוהי סדרה בעלת אופי חברתי ואפילו פוליטי לא פחות מצילומי התנחלויות, שכונות נובורישיות או שכונות מצוקה. די להיזכר בפרויקט הדיוקנאות המונומנטלי של אוגוסט זאנדר

 (Sander), שמוצג עכשיו במוזיאון לצילום בתל חי, כדי להבין את הפוטנציאל החברתי-פוליטי של צילום דיוקן סדרתי. ואם כבר זאנדר – לסדרה טיפולוגית יש היבט ממיין ומקטלג, ולפיכך כשמדובר בבני אדם (ממעמדות שונים, כפי שצלם זאנדר, או בעלי מקצועות שונים) יש לכך גם השתמעות גזענית (ברוח זו הייתה הביקורת העיקרית שהוטחה בפרויקט של זאנדר,

שנעשה טרום מלחמת העולם השנייה). בטקסט המצורף לתערוכה של ברקת כותב דורון רבינא על המצב האשכנזי, ואני לגמרי מסכימה עם הקריאה החברתית הזאת, למרות שישירותה עשוייה להשטיח מעט את הצילומים. ומופרך ככל שזה עשוי להישמע, השורה ששבה ומתנגנת אצלי כשאני נזכרת בצילומים היא השורה הפותחת את “שיר מולדת” – “בהרים כבר השמש מלהטת…”. עם קצב המארש הצבאי, וכל הפאתוס הציוני, ולהט השמש. כל הסיפור הגדול הזה נמצא שם, ברקע הצילומים – שייכות ואי שייכות, המצב הילידי “הטבעי” מול מצב ילידי נרכש, חוסר התאמה גנטית. המיתוס של האור הבוהק שחולש על הציור הארצישראלי לדורותיו  עובר כאן מהנוף אל האנשים החיים בתוכו.

 

בסוף הסיבוב כבר שכחנו בכלל מצילומי אופנה ומאתוס הנעורים. צעירותם של המצולמים נדמית עכשיו כקשורה בכלל להישרדות, שאינה נטולת הקשר פוליטי: האם בהירותם תשרוד לאורך זמן? האם יצורים בוגרים מאותו זן שורדים בתנאי האקלים המלהט, הזר להם?